Pages Navigation Menu

חן וכבוד - כל מה שרצית לדעת על טהרת משפחה...

אשה בנדת טומאתה

שאלה:

הבנתי את חשיבות שמירת הטהרה, אך דבר אחד קשה מאוד בעיני: מדוע התורה מייחסת לאשה מושג של "טומאה", האם אין כאן השפלה ופגיעה בכבודה של האשה?

תשובה:

בקרב אוכלוסיות מסוימות בעבר, ואף כיום בקרב חברות פרימיטיביות, קיים "טאבו" על האשה בתקופת המחזור החודשי שלה. הדבר מתבטא בהטלת הגבלות קשות, מכבידות, ולעיתים אכזריות, כלפי האשה. יש שייחדו לה מקום מיוחד 'מחוץ למחנה', ויש שהרחיקו לכת ואסרו עליה שתדרוך כף רגלה על הארץ! (עיין בפירוש הרמב"ן על התורה, ויקרא יב ד). כמובן שיחס כזה יש בו משום השפלה ועלבון לאשה, ובעידן הליברלי של היום תופעה זו מוקעת ומתקבלת בתגובות של מחאה, ואכן היא הולכת ומתמעטת.

והנה, להבדיל, בתורת ישראל, אשר כה מייקרת ומרוממת את כבודה של האשה, ישנם גם כן איסורי קירבה אל האשה הנידה, כמו שנאמר (ויקרא פרק יח): "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ".

כמובן, שקיים הבדל מהותי ויסודי בין גישת התורה לבין גישתן של אותן אוכלוסיות פרימיטיביות, אלא שה"דמיון" החיצוני בין המנהגים, גרם להצהרות של כמה סופרים בלתי מודרכים, שכאילו חוקי התורה בענייני הנידה הם בסך הכל תולדה של האמונות והמנהגים התפלים הללו. האומנם נכון הדבר? האם היחס של התורה כלפי האשה "הנידה", דומה בכל זאת במהותו ליחס של אותן אוכלוסיות? מהו באמת המושג "טומאה" שהתורה מייחסת לאשה בתקופת הוסת?

התהליך הביולוגי

לפני שננסה להבין את המושג "טומאה", נסביר תחילה בקצרה את התהליך הביולוגי של המחזור החודשי:

כידוע, בכל חודש מתהווה תהליך ה"ביוץ" ברחם האשה. תהליך זה חשוב ביותר בהבאת צאצאים לעולם. ישנה בלוטה ליד הרחם שנקראת "שחלה" ומטרתה לייצר "ביציות". אחת לחודש מופרשת מן השחלה ביצית, הביצית נכנסת אל פנים הרחם דרך ה"חצוצרה". אם תעבור הביצית תהליך של "הפרייה" על ידי מגע עם תא ממין זכר, אזי היא תיהפך לעובר, ויתהווה הריון באותו חודש. לשם כך, בעת שמשתחררת הביצית [-"מועד הביוץ"], מכין הרחם בתוכו "עריסה" לקבלת עובר: הציפוי של הרחם מתעבה, כדי לאחסן בתוכו את הביצית המופרית, ומתפתחת בו הספקת דם מוגדלת יותר, כדי להזין את העובר.

כאשר הביצית אכן מופרית וההריון מתחיל, ממלא הציפוי המעובה של הרחם את ייעודו – ומהווה עריסה לעובר. אולם מה קורה אם הביצית אינה מופרית? הציפוי המעובה של הרחם נהיה מיותר, ואף הדם שהצטבר בתוכו מיותר. ולכן כאשר הביצית ה"מתה" [היינו שלא הופרתה] מופרשת מן הרחם, מופרש עימה אף ציפוי הרחם והדם שהצטבר בתוכו, וזהו למעשה המחזור החודשי של האשה.

תהליך מיותר?!

זהו בקצרה ההסבר הידוע של תהליך המחזור. אולם מה שפחות ידוע הוא, כי למעשה תהליך זה הינו מיותר לחלוטין לגוף האשה.

מדוע צריכה הביצית הבלתי מופרית "למות" ולהתחלף כעבור חודש בביצית אחרת? מדוע צריכה להתפרק ה"עריסה" שהוכנה לקבלת העובר? מדוע על ציפוי הרחם להיפלט מן הגוף, וכעבור חודש להיבנות שוב מחדש?! הלוא היה הרבה יותר יעיל, אילו היה הציפוי נשאר מעובה באופן קבוע כהכנה לקליטת הריון?! אכן רוב הביולוגים מתייחסים לתהליך זה כ"חוסר היעילות הבלתי מוסברת של תהליך ההולדה האנושי". גם היום, עם כל התחכום הביולוגי ועם כל הידע המדעי, אין הסבר לתופעה המסתורית הזאת!

היתכן?! כיצד יתכן שבורא עולם, אשר יצר את האדם בחכמה ובתבונה כה נפלאה, עם מערכות מתואמות ומשולבות להפליא, כל אבר במקומו המתאים, כל חומר במינון מדוייק, כל פעולה בעיתוי המתאים – כיצד הוא יצר בגוף האשה תהליך מיותר?! תהליך שהוא אינו נח, אינו נעים ואינו אסטטי, ואחרי הכל – גם איננו יעיל?!

השאלה היא קשה, והתשובה – מפתיעה!…

אכן כן, תהליך זה בהחלט מיותר, ולא היה קיים מבראשית! ביצירתה המושלמת של הבריאה – לא היה מקום לתופעה זו. כאשר ברא הקב"ה את האשה הראשונה היא: "חוה" – אם כל חי, היא נוצרה בשלמות, ללא תהליך המחזור החודשי! מתי ומדוע השתנו הדברים? כאן עלינו להכנס מעט אל העניין המרתק של יצירת האדם, וחטא עץ הדעת.

חטא עץ הדעת והשלכותיו

וכך נאמר בתורה (ספר בראשית פרק ב): "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם… וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר… וַיִּקַּח אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

בתחילת היצירה שם הקב"ה את האדם ואשתו ב"גן עדן" התחתון שהוא בעולם הזה. היה זה המצב האידיאלי, המושלם. היו אלו חיים שונים ממה שאנו מכירים, חיים שבהם אין שליטה כלל לכוחות הרע, והיו לכך השלכות רבות, ומהן:

* לא היה קיים המושג "מוות", האדם היה צריך לחיות לעולם.

* התהליכים הטבעיים של הריון ולידה היו קלים ומהירים כתהליכי העיכול. אדם וחוה נוצרו ביום השישי לבריאה, ובו ביום נולדו להם בנים – קין והבל! ואכן לא היה קיים כלל כל ענין מחזור הדם. (שבת לב ע"א, עירובין ק ע"ב ועוד)

* "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" – לאדם לא היה יצר הרע, ולכן הוא לא בוש במערומיו. הוא ראה את כל גופו ככלי לעבודת ה': כשם שבפה שותים ואוכלים, ברגליים הולכים, וכן בכל אבר ואבר, כך אברי הרבייה נועדו לפריה ורביה, ואין בהם כל בושה או חסרון.

אולם האדם ואשתו חטאו ב"חטא עץ הדעת", ומאז השתנה המצב – האדם בחטאו גרם לכך שיסולק מגן עדן, ומאז נכנסו כוחות הרע והשתלטו על חייו, ועליו להתמודד איתם [כמובן שהדברים צריכים הרחבה: מהו חטא עץ הדעת? מדוע הוא גרם לסילוק האדם מגן עדן? כיצד ומדוע הדבר הביא לידי שליטת הכח הרע בעולם? ועוד ועוד. אולם לא כאן המקום להאריך בזה. המתעניינים יוכלו לגלות עולם נפלא של חידושים מרתקים ונפלאים על ידי עיון במדרשים ובמפרשים].

לשינוי המצב לאחר החטא יש השלכות רבות, ומקורם אחד – השתלטות כח הרע בעולם. את הכח הרע הזה מגדירים חז"ל (בבא בתרא טז ע"א): "הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות".

מן ההשלכות שלאחר החטא:

* האדם אינו חי לנצח, שולט בו המושג "מוות" – "עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".

* "וָאִירָא, כִּי עֵירֹם אָנֹכִי" – הוא בוש במערומיו, כי עכשיו כשיש יצר הרע, הוא רואה בזה ענין של תאוה בהמית, שיש להתבייש בה.

* לאשה יש צער נידה וצער הלידה – "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים…".

המוות והרע

נתבונן נא, במושג מוות – כיצד הוא מבטא את השתלטות הכח הרע בעולם?

החיים והמוות – הם סוד נפלא. לפנינו שני גופים של בני אדם, האחד – חי, והשני – מת. במבט חיצוני אין כל הבדל ביניהם: שניהם עשויים בשר ודם, בשניהם יש אותם אברים, שניהם שלמים. מדוע בכל זאת האחד חי, והשני – מת? מה מבדיל ביניהם? למדע ולרפואה קשה מאוד לענות על שאלה זו. הרפואה יכולה לשקם את גוף האדם באופן מדהים – היא יכולה לבצע ניתוחי לב מסובכים, ואפילו לשתול "קוצבי לב" משוכללים, אולם כל זאת רק כאשר עדיין מפעם באותו גוף הכח הנפלא הקרוי "חיים", אך כאשר יאבד הגוף את אותו כח מופלא, כבר לא תוכל הרפואה, עם כל התקדמותה ושכלוליה, לעשות מאומה! ה"חיים" הם כח מסתורי, שקשה להסבירו מבחינה טבעית.

אבל ביהדות יש לכך הסבר פשוט. ה' יתברך, אשר ברא את העולם הגדול והנפלא, הוא אשר "מְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית" – הוא מחזיק ומחדש בכל רגע ורגע את העולם שברא, ונותן בו חיות מחודשת. ה"חיים" הם למעשה שפע תמידי, אשר בורא עולם מזרים אל גופו של האדם, להחיותו ולקיימו. וה"מוות" הוא עצירת השפע הזה.

כלומר: כאשר נעצר השפע, נפסקת הזרמת חיים – נוצר מוות. כשם שכאשר אין אור – התוצאה היא חושך. וכך הוא בכל עניין טוב ורע שבעולם: כשיש הפסק, עצירה ומניעה של הטוב – או אז יש קיום לרע. וזה מה שקרה בחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת: לפני החטא, כאשר היה האדם בגן עדן, הרעיף ה' טוב ללא גבולות, ללא מעצורים, האדם היה אמור לקבל את זרימת החיים בלי הפסקה ולא למות, אולם האדם בחטאו גרם לכך שייעצר ויוגבל השפע הזה, וממילא נוצר הכח הרע, ועימו המוות.

ואם כן עניין המוות מבטא בצורה בולטת מאוד את שליטת הכח הרע בעולם, וזה עוזר לנו להבין מדוע התורה מייחסת ל"מת" טומאה בדרגה החמורה ביותר: כיון שהופסקה זרימת החיים אליו, נאחזים בו כוחות הרע, ונוצרת בו מעֵין "אנרגיה שלילית" – טומאה. הטומאה מבטאת אטימות וחסימה של כוחות החיים והטוב המוזרמים אל האדם [שורש ט.מ.א. - אותיות שורש א.ט.מ.].

תהליך דומה לזה מתרחש אף בגוף האשה: לפני חטא עץ הדעת, נברא גוף האשה בצורה מושלמת ואידיאלית, כך שה"ביצית" קיבלה חיות ללא הפסקה, היא לא "מתה", וממילא לא היה קיים כל תהליך המחזור החודשי. אולם לאחר החטא, נפסקה הזרמת החיות התמידית אל הביצית, ונוצר מצב שכאשר היא אינה מופרית על ידי תא זרע של זכר – היא מתה, נפסקת אליה זרימת החיים, ואז היא מופרשת ויוצאת מן הגוף יחד עם חומרים נוספים, בצורת המחזור החודשי. כך מידי חודש נוצרת בגוף האשה מעין "אנרגיה שלילית", מציאות של טומאה – אטימות וחסימה של זרימת כוחות החיים.

כגודל הטומאה – גודל הקדושה

כהרחבה נוספת, ניתן להבחין כי קיימים בתורה דרגות שונות של טומאה: למשל, נבלת תרנגול – מטמאת רק אם אוכלים אותה, אך בנגיעה לבד אינה מטמאת. גוי שמת – מטמא גם אם נוגעים בגופו. ואילו אדם יהודי שמת – מטמא אפילו אם רק נכנסים לבית שבו הוא נמצא. מדוע? מה מקור השוני?

נתבונן ונראה, שככל שכוחות החיים גדולים ונעלים יותר – כן גדולה יותר היא הטומאה הנאחזת בהם בהיפסקם, כי החֶסֶר הוא גדול יותר, החלל הריק הנוצר בהם גדול יותר, וממילא האטימות והחסימה מפני כוחות הטוב גדולות יותר. יוצא אפוא, שדווקא האדם שנברא בצלם אלוקים ודרגתו וחיותו גבוהים משל בעלי החיים – טומאתו חזקה יותר. וכמובן שטומאת המת היהודי גדולה עוד יותר דווקא בשל דרגתו הגבוהה, שהוא חלק אלוה ממעל, ומוזרמת בו נשמה יהודית קדושה ומרוממת לאין שיעור.

הטומאה החמורה שהתורה מייחסת לאשה בנידתה משקפת למעשה את הקדושה העצומה הטמונה בה. כוחות ההולדה של האשה הם כוחות קדושים ונעלים מאין כמוהם, באשר דרכם יורדות נשמות יהודיות קדושות לעולם. בעת שכוחות ההולדה של האשה פעילים, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו משרה את שכינתו עליה, כמו שאמרו חז"ל: "שלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו".

ודווקא בגלל גודל הקדושה השורה על כוחות ההולדה של האשה – גדולים הם החֶסֶר והאטימות [הטומאה] הבאים כאשר מפסיק כח החיות של כוחות אלו, עם "מותה" של הביצית והופעת המחזור.

רעל הוסת

להפתעתנו אנו מוצאים ומגלים, כי לאותה "אנרגיה שלילית" [-טומאה] הנאחזת באשה בימי נידותה קיים אף ביטוי ביולוגי מוחשי, המוכר כיום גם לאנשי המדע!

פרופסור ב. שיק מגרמניה קבל זר פרחים רעננים ממטופל אסיר תודה. הוא מסרם לעוזרת, שתשימם באגרטל. למחרת נבלו הפרחים ונשרו העלים. לתמיהתו, גילתה העוזרת: עוד אתמול ידעתי כי כך יקרה, כי עתה מצויה אני בעת המחזור, ותמיד בזמן זה נובלים פרחים מסויימים שאני מחזיקה. דבריה עוררו בו ענין, והוא החל לחקור תופעה זו. במשך חודשים מספר מסר פרחים טריים לשתי קבוצות נשים, ותמיד היתה התוצאה זהה: הפרחים שנשים בשעת מחזור נגעו בהן, נבלו. הפרחים ביד הקבוצה השניה, פרחו.

הוא נתן כמות זהה של קמח ושמרים, חלב וסוכר לשתי הקבוצות, ללוש מהן עיסות בצק שמרים. העיסות שנילושו בידי הנשים שהיו בעת המחזור, תפחו רק עד לחצי גובהן של עיסות הקבוצה המקבילה. המענין הוא, שגם כאשר אותן נשים עטפו את ידיהן בכפפות גומי, לא הושווה גובהן של העיסות!

מכאן עבר פרופסור שיק לבדוק את תרכובת דם הוסת, ומצא בו ארס חזק. גם פסטורו במשך כרבע שעה לא החליש את כח הארס. רק בהרתחתו במאה מעלות, תש כוחו במעט. את מסקנותיו אלו פרסם ברבים, והוא לא היה היחיד.פרופסור סטרוגנוב מרוסיה, בדק ומצא שנוכחותה של אשה בימי המחזור, מזיקה למשקאות שתוססים במרתפים, כגון יין וחלב. כמו כן גילה, שנוכחות זו ליד חולים כירורגיים מעכבת את החלמת הפצעים ואיחוי החתכים. ד"ר דיויד ל. מכט, רופא מדען, החליט לחקור באופן מדעי את המסורת הנקוטה מזה דורות בתעשיות שונות שלא להעסיק בהן נשים בתקופת המחזור. הוא ערך מחקר שיטתי במשך עשרים שנה, וגילה כי אכן יש יסוד עובדתי מוצק לנוהג המונע נשים מלעסוק בעת המחזור בתעשיות בושם, בלקיטת פטריות יער, בדריכת ענבי יין, בטיפול בתולעי משי, וכן בתהליך עישון הבשר.

התופעות הפיזיות השליליות החלות על האשה בימי המחזור, הן תשקיף של הכוחות הרוחניים השליליים – "כוחות טומאה" – הנאחזים באשה בימים אלו.

כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם

הבנו אם כן שבימי הנידות חלה על האשה מעין "אנרגיה שלילית", המוגדרת בתורה כ"טומאה". ניסינו להבין את סיבתה [היאחזות כוחות הרע באשה על ידי אטימות וחסימה של כוחות החיים], וכמובן שמה שהשגנו אינו אף לא טיפה מן הים, ובודאי לא נתיימר לרדת לעומק חכמתו האינסופית של הבורא יתברך – "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיה נה, ט).

אולם מתגלה כי היחס של הריחוק שנהגו אומות העולם בנשים הנידות – יש לו בסיס מסוים. הם הכירו באותה "אנרגיה שלילית" הקיימת באשה בימים אלו, אולם בעייתם היתה, שהם לא הצליחו להגדיר מהו אותו "כח רע". הם ראו כאן כח שלילי מסתורי מוזר ומפחיד, ולא יכלו להסביר אותו באופן הגיוני. לדברי האנתרופולוגים זוהי הסיבה העיקרית שגרמה להם לגזור על הנשים ריחוק סוחף וגורף, הכולל איסורי טאבו אכזריים וקשים.

אך לא כמחשבותיהם – מחשבות ה' אלוקינו, ולא כתורתם תורתנו. בעוד אומות העולם תוהים, תועים וטועים ברעיונותיהם ובהשגותיהם, הרי שבורא עולם – לפניו נגלו כל תעלומות, ואין נסתר מנגד עיניו. והוא יתברך הגדיר את אותו "כח שלילי" לאמיתו ולאשורו, וכתב בתורה גבולות מדוייקים וברורים, מתי ובאיזה מצבים יש להיזהר שהכח השלילי הזה לא יפגע בנו ובנשמתנו. בתורה אין חלילה הגבלות גורפות וסוחפות כלפי האשה בימי נידותה, אולם יש הנחיות ברורות כיצד לנהוג בימים אלו, באופן שאותה "אנרגיה שלילית", אותה "טומאה", לא תפגע בבני הזוג. התורה אף מזהירה כי אי שמירה על הנחיות אלו עלולה לגרום לנזק רוחני עצום של "כרת" לשני בני הזוג.

"סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים"

במסגרת הלכות "טהרת המשפחה", אכן קיימים ימים שבהם צריכים בני הזוג לנהוג ב"דיני הרחקות" מסויימים, אולם יש להבחין כי כל מהות הריחוק של האשה מבעלה בימים אלו אינו כלל בגדר הרחקה לשם הרחקה, אלא אך ורק לשם גדר וסייג שלא להכשיל את הבעל בעניין שבו התאוה עלולה להתלקח בקלות, אף על ידי גירויים קטנים. להפרדה זו ניתן הכינוי (שיר השירים ז ג): "סוּגָה [מלשון סייג] בַּשּׁוֹשַׁנִּים" – סייג [גדר] עדין ואצילי מבדיל בין האשה לבעלה, כדי לשומרם מפני איסור. לכן אין איסור, למשל, שבני הזוג ישתמשו באותה מגבת, כיון שאין זה מעשה המביא לידי גירוי ומשיכה. מאותה סיבה  מותר לבעל לאכול מהתבשילים שהכינה אשתו, להשתמש בחפציה וכדומה. אולם אסור, למשל, לישון במיטה אחת [אף אם אין נוגעים זה בזה], ולדבר בעניינים ש"בינו לבינה"  וכדומה – שאלו מעשים שיש בהם גירוי ומשיכה, ועלולים להביא את בני הזוג לידי איסור חלילה. וכפי שמבואר בהרחבה להלן בשער ההלכה פרק ה' – הנהגות הבעל והאשה בימי נידתה.

כמובן שיחד עם "דיני ההרחקות", חייב הבעל להיזהר מאוד בכבודה של האשה, ודווקא בימים רגישים אלו – יכבדה ויראה לה חביבות יותר, כדי שלא תחוש שאהבתו אליה ירדה בעקבות הריחוק הפיזי ביניהם. ואדרבה, יחס כזה, המכבד ומוקיר את האשה גם בזמנים שבהם אין עימה מגע פיזי, מביא לידי הרמת כבודה של האשה לאין שיעור, ולא להשפלתה חלילה. המציאות מוכיחה כי אכן כל מי ששומרת טהרת המשפחה אינה מרגישה חלילה דחויה, מורחקת או מזולזלת במשהו בגין כך. להיפך – דווקא נשים שלא שמרו בעבר על טהרת המשפחה, כאשר התחילו ברוך ה' לשמור, העידו, שהיחסים עם בן זוגן השתבחו יותר, והן מרגישות שהערך שלהן כאשה – עלה.

לעתיד לבוא…

חז"ל גילונו כי בעתיד לבוא עם ביאת המשיח, יגיע העולם לתיקונו המושלם, יתוקן חטא עץ הדעת, והעולם יחזור למצבו הקודם העילאי והמושלם, עם טוב המושפע ללא מעצורים, ללא כוחות הרע כלל, כפי שאומר המדרש (ילקוט שמעוני זכריה יב תקפא): "לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו…"

או אז, כשם שתסור גזירת המיתה, ככתוב: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיה כה ח), כך יפסק אף צער המחזור, הנידה, והלידה. וכמו שאמרו חז"ל (שבת ל ע"ב): עתידה אשה שתלד בכל יום, שנאמר: "הרה ויולדת יחדיו" – תהליכי הלידה ישובו להיות קלים ומהירים, כתהליכי העיכול, כמו מצבה הראשון של חוה בגן עדן.

תסור רוח הטומאה מן העולם, ולא יחול עוד ריחוק בין בני הזוג, כמבואר בדברי חז"ל (תנחומא טהרה ח): "אמר הקב"ה, בעולם הזה הייתן מיטהרים וחוזרים ומיטמאים, אבל לעתיד לבוא הריני מטהר אתכן טהרה עולמית שלא תטמאו, שנאמר (יחזקאל לו כה): "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם מִכּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם".