פרק ז – דיני כלה

״שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה״. (מברכות הנישואין)

טהרה קודם הנישואין

א. כאשר החתן והכלה קבעו את מועד יום נישואיהם, והחלו בהכנות לקראת היום הגדול והנכסף, צריכה הכלה לתת את דעתה שכדי להיות מותרת לחתנה, צריכה היא לעשות את שלושת שלבי הטהרה שהתבארו לעיל (פרקים ב, ג, ד), ׳הפסק בטהרה׳, ׳ספירת שבעה ימים נקיים׳ ו׳טבילה במקוה׳. (קפח)

ב. כלה בתולה: בדיקות הפסק בטהרה ושבעה נקיים בכלה בתולה, צריכות להעשות בעדינות ושימת לב יתירה עד מקום שידה מגעת, ולא תבדוק בעומק מדי, כדי שחלילה לא תפגום בבתוליה. וכן לא תעשה בדיקת ״מוך דחוק״ האמור לעיל (פרק ב הלכה טו). אך כלה שאינה בתולה, תבדוק בעומק ככל אשה נדה. (קצ)

ג. כלה מבוגרת: אשה גרושה מבוגרת או אלמנה מבוגרת, שהפסיקה לראות דם, ועתה היא עומדת להינשא, אף על פי שטבלה בעבר לאחר ראייתה האחרונה, בכל זאת צריכה היא לעשות שוב את שלושת שלבי הטהרה. ותעשם לאחר מועד קביעת הנישואין, מכיון שחששו חכמים שמא מחמת החימוד ותאוות הנישואין [שמתגברת בעיקר לאחר קביעת מועד הנישואין], תראה טיפת דם נדה, ותאבד הטיפה מבלי שתרגיש בה. (קפט)

כאמור, לאחר שעשתה הכלה הפסק בטהרה, מתחילה היא מיד לספור שבעה ימים נקיים, ככל אשה נדה, ובסוף היום השביעי בערב, טובלת במקוה טהרה. (קצ)

קביעת מועד החתונה

ד. כאשר קובעים את מועד החתונה, יזהרו שלא לקובעו סמוך לזמן שאמורה לקבל את הוסת, כדי שלא תראה דם ותהיה אסורה לחתן ביום החופה. אלא יקבעו את החתונה אחר זמן וסתה, באופן שתספיק לפסוק בטהרה ולספור שבעה נקיים ולטבול. ועל כן יש להתייעץ בקביעת הזמן עם מורה הוראה. (קפט)

אם בישראל שיודעת כי בעוד זמן בתה עומדת להינשא, ראוי שתיידע אותה לערוך רישום מדויק של תאריכי קבלת הוסת, כדי שיוכלו לקבוע את מועד הנישואין הטוב והמתאים ביותר.

אם זמן הוסת של הכלה איננו סדיר, וחוששים שמא יגיע וסתה סמוך לזמן הנישואין, טוב שתשתמש בכדורים הדוחים את זמן הוסת. (קפח)

אם אירע ליל החופה בעונה שאמורה לקבל את וסתה, אך בפועל עדיין לא קבלה, אע״פ שלמדנו לעיל (פרק ו) שכל בעל צריך לפרוש מאשתו מתשמיש בעונה זו, הרי הכלה מותרת לחתנה, כיון שבבעילת מצוה של החתן לא אסרו חכמים, ואפילו היא בעלת וסת קבוע. (צז)

זמן הטבילה

ה. לכתחלה יש להסמיך ולקרב את הטבילה למועד הנישואין עד כמה שאפשר. ומכל מקום יש להשתדל שלא יעברו יותר מארבעה ימים מהטבילה עד מועד החופה. וטוב שתבדוק את עצמה [בקינוח פנימי מעט ולא בעומק] בכל יום פעם אחת, מיום הטבילה עד ליל החופה. (קצא)

טבילה ביום

ו. אע״פ שבארנו לעיל (פרק ד הלכה ב) שזמן הטבילה לאשה נדה הוא בלילה ולא ביום, מכל מקום לכלה התירו חכמים לטבול ביום השביעי לספירתה בשעות היום. (קעה)

והטעם שהקילו בכלה, כי דוקא באשה נשואה חששו שאם תטבול ביום ותחזור לביתה, עלולה היא לשמש עם בעלה ביום, והלוא היא אסורה עליו עד הלילה [סוף היום השביעי – ליל השמיני]. אבל בכלה לא שייך חשש זה, שהרי אינה מתייחדת עם החתן עד הלילה. ולכן, העורכים את החופה מבעוד יום, ויש חשש שיתייחדו ביום, לא תטבול הכלה ביום אלא בלילה הקודם. (ת״ה לא)

דם בתולים

בעילת מצוה

ז. הנושא את הבתולה, בועל ׳בעילת מצוה׳ אחר החתונה. [קיום יחסי האישות הראשונים בין בני הזוג, נקראים בהלכה ׳בעילת מצוה׳]. הדם היוצא בעת הבעילה מחמת קרום הבתולים שנקרע, נקרא ״דם בתולים״, ודם זה אוסר את הכלה על החתן, עד שתעשה את תהליך הטהרה כדלהלן. [הטעם שנאסרת הכלה, הואיל ויש חשש שמא מחמת החימוד של הביאה הראשונה, יצא ממנה גם דם נדה והתערב בדם הבתולים].

בשעת התשמיש, כל עוד אבר הבעל בפנים, אין הוא צריך לפרוש מכלתו, אף על פי שיוצא ממנה דם בתולים, [מה שאין כן בסתם אשה שאם חס ושלום מרגישה בשעת הביאה שיוצא ממנה דם, על בעלה לפרוש ממנה באבר מת, כמבואר בפרק ט הלכה כג]. אבל כאשר יצא האבר לגמרי, הרי היא נאסרת עליו מאותו רגע, ואסור לו לנגוע בה או לישון עמה במטה אחת, וינהגו בדיני ההרחקות שבין בעל לאשתו נדה, המבוארים בפרק ה׳. (קצג)

ח. אם גמר החתן את ביאתו, דהיינו שהכניס את כל האבר בפנים [אפילו לא הוציא שכבת זרע] – אף אם לאחר הביאה לא מצאה הכלה דם כלל לא עליה ולא על הסדין, הרי היא אסורה [מספק, שמא יצאה ממנה טיפת דם ואבדה או שהתכסתה בשכבת זרע], וצריכה לעשות את שלושת שלבי הטהרה, אך תטבול בלי ברכה.

אבל אם לא גמר החתן את ביאתו, אף שהכניס את רוב האבר – אם מצאה דם אפילו מעט הריהי אסורה, אך אם לא מצאה דם עדיין היא מותרת, ומותר לו לבעול שוב. (קצד. בן איש חי ש”ב צו יט)

בעילת מצוה בשבת

ט. מותר לבעול כלה בתולה בשבת, אע״פ שיוצא ממנה דם, ואין בזה איסור חובל. וכמו כן, אין בזה איסור צובע בסדין שתחתיהם. (שו״ע אה״ע סימן סג סעיף א)

הטהרה לאחר בעילת מצוה

י. לאחר שנאסרה הכלה לבעלה, צריכה היא להתחיל את תהליך הטהרה כדי להטהר שוב לבעלה, ולכן עליה להמתין ארבעה ימים מהיום ששימשו, וביום הרביעי בערב תפסוק בטהרה קודם השקיעה, ותספור שבעה ימים נקיים עם בדיקותיהם, ותטבול במקוה [כמבואר לעיל בפרקים ב-ד]. ואף לבנות אשכנז, שמנהגן הוא שלא לפסוק בטהרה עד שיעברו לפחות חמשה ימים מיום ששימשה, מכל מקום בכלה יכולים להקל לפסוק בטהרה לאחר ארבעה ימים. כ"פ מהרי"ל, ט"ז, הגר"ש קלוגר, עצי ארזים, בית שלמה, חזון איש, שבט הלוי וואזנר, חוט השני להגר"נ קרליץ, באר משה שטרן ועוד. (טה"ב תקו)

ואולם כפי שבארנו לעיל (פרק ב הלכה כז), ישנה עצה לקצר את ימי ההמתנה שקודם ההפסק בטהרה, על ידי שתקנח הכלה היטב באותו מקום בבגד רך או שתשטוף את אותו מקום היטב במים חמים, שבזה יפלט כל הזרע. וטוב יותר שתעשה את שניהם. ואז רשאית לעשות הפסק בטהרה בסוף היום של בעילת המצוה קודם השקיעה, ולהתחיל לספור שבעה נקיים. (ת״ה יא)

אע״פ שלעיל בארנו שבני אשכנז אינם נוהגים להקל כפי העצה הנ״ל ולקצר את הימים, מכל מקום כלה שראתה דם בתולים [שאיסורו מדברי חכמים] ועדיין לא ראתה דם וסת, יכולה להקל. (טה"א תקח)

החסירה בדיקות

יא. כלה שנאסרה מחמת דם בתולים, ובספירת השבעה נקיים שכחה לבדוק את עצמה בכל יום, ובדקה רק ביום אחד מימי השבעה נקיים, אע״פ שבאשה נדה אין אנו מקילים בזה, מכל מקום בדם בתולים שאיסורו מדברי חכמים, הקלו חכמים ומועילה לה ספירת השבעה נקיים. (ע״ה ע)

הביאה שלאחר ג׳ שלבי הטהרה

יב. בביאה השניה או השלישית והלאה – אם מצאה הכלה דם לאחר הביאה, הרי היא נאסרת על בעלה כמו בביאה הראשונה. [וכפי שבארנו, כל עוד שלא יצא ממנה אבר הבעל לגמרי, הרי היא מותרת ואין צריך לפרוש ממנה מיד, שתולים אנו שדם זה הוא דם בתולים]. אך אם לא מצאה דם לאחר הביאה, אף אם חשה כאב – אינה נאסרת על בעלה. (צמח צדק, מהר״ש ענגיל, ערוך השלחן, אגרות משה, טהרת הבית חלק א עמוד תקט. טה״י קצה)

יג. אם לא ראתה דם עליה לאחר הביאה השניה, האם בכל זאת יש צורך לבדוק את הסדין אם נמצא בו דם או לא?

הדבר תלוי: אם בביאה הראשונה נאסרה האשה על בעלה [באופן שגמר את ביאתו, או שלא גמר את ביאתו אך יצא ממנה מעט דם, אפילו טיפה אחת] – אין צריך לבדוק את הסדין לאחר הביאה השניה, ורשאי לבוא עליה שוב ללא בדיקה. אך אם הרגישה כאב בביאה השניה, טוב להחמיר לבדוק את הסדין אפילו בדיקה שטחית ואפילו שלא באור, קודם שיבוא עליה שוב. (טה״א תקיא, תקט ובהערה)

אולם אם בביאה הראשונה האשה הותרה לבעלה [באופן שלא גמר החתן את ביאתו וגם לא יצא ממנה דם כלל] – יש להחמיר לבדוק את הסדין באור לאחר הביאה השניה, לראות אם יש בו דם. (ע״ה ע)

כדי להקל את צער הבתולים (גם בביאות שאחר הביאה הראשונה), מומלץ להשתמש במשחת .K.Y (קיי-וויי). ניתן להשיגה בבתי מרקחת. (ע״ה קב)

יד. דם שנמצא על הסדין מיד בגמר הביאה השניה – יש להחמיר לאוסרה אף אם הסדין צבעוני והכתם קטן. אולם אם לא בדקו את הסדין מיד, ורק לאחר זמן מה נמצא כתם דם על הסדין, הרי דינו ככל דיני הכתמים שהובאו לעיל בפרק א׳, שרק אם הסדין לבן והכתם בגודל גריס ומעלה [מעט יותר משני ס״מ], הכתם טמא. (טה״א תקי ובהערה)

כלה נדה

טו. כלה שלא הספיקה להיטהר קודם יום חופתה [כגון שקבלה וסת סמוך ליום החתונה, או שראתה דם באחד מימי השבעה נקיים], לא ידחו בגלל זה את החתונה, רק שיזהרו בכמה דינים כדלהלן.

טבעת הקידושין

טז. מותר לחתן לתת את טבעת הקידושין באצבעה של כלתו נדה, ואין צורך שיזרוק את הטבעת לתוך ידה [כמו שיש להזהר בכל החפצים שמוסר הבעל לאשתו נדה, כמבואר לעיל בפרק ה׳], רק שיזהר החתן עד כמה שאפשר שלא יגע בבשרה, ולכן יתן את הטבעת בראש אצבעה, והיא תכניס אותה עד סוף האצבע. (קצג)

הכתובה

יז. לא ימסור החתן את הכתובה מידו ליד כלתו נדה. (על פי המבואר לעיל בפרק ה׳)

כוס היין

יח. בסיום שבע הברכות שבחופה, אחר שטעם החתן מן היין, לא ימסור את הכוס ליד הכלה כנהוג, אלא יתן לאמא שלה שתתן לה לטעום. (ע״ה עא)

איסור יחוד

יט. אסור לחתן להתייחד עם כלתו נדה בחדר אחד, ולכן בעת השינה – החתן יישן בחדר אחד, ויסגור אדם אחר את הדלת במפתח מבחוץ, וישמור אצלו את המפתח, והכלה תישן בחדר אחר. וישנן עוד אפשרויות, וטוב להתייעץ עם מורה הוראה. (ת״ה קכח)

ואע״פ שמותר לכל אדם להתייחד עם אשתו נדה, וא״כ למה אסרו חכמים לחתן שיתייחד עם כלתו בלילה כאשר היא נדה? הטעם בזה, כי אדם שכבר בא על אשתו פעם אחת, אין יצרו תוקפו כל כך, ולכן אין חשש שיכשל חס ושלום בעבירה לבוא על אשתו כשהיא נדה, אבל בחתן שעדיין לא בא על אשתו אפילו פעם אחת, יש לחוש שמא יתקפהו יצרו ויבואו לידי עברה. (קכח)

איסור היחוד ביניהם הוא רק בלילה, אבל ביום מותר להם להתייחד. ומכל מקום פשוט שצריכים הם להיזהר בכל דיני ההרחקות המבוארים לעיל בפרק ה׳. (קצב)

מנהג בני אשכנז להחמיר שלא יתייחדו החתן והכלה גם ביום, ולכן לוקחים ילד קטן [בגיל 8] או ילדה קטנה [בגיל 6] שיהיו עימהם. (רמ״א יו״ד קצב ד. עיין שבט הלוי רלה. חוט השני רב)

כ. אם היתה הכלה טהורה, ולאחר החתונה ניסה החתן לבעול בעילת מצוה ולא הצליח לגמור את הביאה אלא עשה העראה בלבד [כניסת תחילת אבר הבעל באותו מקום], ולאחר מכן נעשתה הכלה נדה, מותר להם להתייחד, ולא חוששים שמא יכשלו בעברה, כיון שבמקרה זה אין יצרו תוקפו כל כך. אך אם לא עשה החתן אפילו העראה, אלא היו יחד בקרוב בשר בלבד, ישאלו מורה הוראה כיצד לנהוג. (ת״ה קכט)

הבדיקות שאחר הנישואין

סיבת הבדיקה

כא. מאחר ויש מיעוט נשים שהתשמיש גורם להן לראות דם וסת, ונמצא שעלול הבעל לבוא על אשה נדה חס ושלום, לכך כל אשה שאין לה וסת קבוע – עליה לבדוק את עצמה שלוש פעמים לאחר הנישואין, כדי לוודא שאינה רואה דם מחמת תשמיש. אבל אשה שיש לה וסת קבוע, אינה צריכה לבדיקה זו, כיון שהוכח שאינה רואה וסת אלא בזמן הקבוע לה, ולכן אין לחשוש שתראה דם שלא בזמן עונת ראייתה. (קיז)

אופן הבדיקה

כב. קודם התשמיש תקנח האשה את עצמה בעד מבחוץ, כדי לוודא שהמקום נקי מדם. ולאחר התשמיש מיד [עד 15 שניות] תקנח שוב את עצמה בעד מבחוץ לראות שאין שם דם. ושונה בדיקה זו משאר בדיקות – שבבדיקה זו, גם הבעל מקנח בבד את האבר לאחר התשמיש, כדי לוודא שאין בו דם ממנה. (קיז. ת״ה צח)

הזמנים הראויים לבדיקה

כג. כשהכלה בתולה, בודקים בני הזוג את עצמם בבדיקה זו רק לאחר שכלה דם הבתולים, כי כל עוד שיוצא ממנה דם בתולים, תולים לומר שדם זה הוא דם בתולים ולא דם נדה. אך בכלה שאינה בתולה, בודקים בני הזוג מיד בשלוש הביאות הראשונות שאחר הנישואין. (קיז)

כד. אין לעשות בדיקה זו אלא בימים שישנה אפשרות שהאשה תראה דם, אבל בימים שאינה אמורה לראות דם כלל, לא יעשו בהם בני הזוג את הבדיקה. ולכן, אשה שאין לה וסת קבוע, אך אינה רואה וסת לפני שיעברו 28 יום מן הוסת הקודמת, אזי יבדקו בני הזוג בדיקות אלו מיום ה-29 ומעלה שאז יש סיכוי שתראה, אבל בימים שקודם לכן – לא יבדקו [שהרי באותם הימים היא כאשה שיש לה וסת קבוע, שבודאי לא תראה בהם דם]. ומכל מקום בדיעבד אם בדקו בימים אלו, הועילה להם בדיקתם. (קיח. ע״ה עד)

שכחו לבדוק

כה. בני זוג שלא בדקו אם האשה רואה דם מחמת תשמיש, יבדקו אפילו לאחר זמן רב מהנישואין, בשלוש הביאות הראשונות הבאות לפניהם. (קיז)

ומכל מקום לא יבדקו בזמן שהאשה מעוברת [אפילו רק בידיעה מבדיקה רפואית], כיון שבימים אלו היא בחזקת שאינה רואה דם. וכמו כן לא יבדקו בתקופה שהאשה מניקה ולא רואה דם, אלא ימתינו עד שתגמור להניק, ואז יבדקו בימים שאמורה לראות בהם דם. (ת״ה צט)

רואה לאחר התשמיש

כו. אשה שבדקה את עצמה לאחר התשמיש וראתה דם, עליהם לפנות למורה הוראה שיורה להם כיצד לנהוג, כי ישנן עצות לפתור בעיות כאלו. (קיז, קיח)

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>